"קול באישה ערווה" – קונפליקט בין עולמות
פרשת הדחת הצוערים מבה"ד 1 לאחר שיצאו ממופע שהיה בו שירת נשים, פותחת בפנינו פתח חשוב להתבונן על קונפליקט העצום הקיים בין אמיתות התורה וגדריה לבין המציאות אותה אנו חיים כיום, הרחוקה מן האמיתות הללו באופן קיצוני. דוגמא זו הינה ייחודית ושונה מן הקונפליקט שאנו כבר מכירים ביחס לפינוי ישובים ומאחזים. לנושא ההתיישבות ישנה אחיזת מציאות גם בחברה החילונית, מן ההיבט התיישבותי, הביטחוני ואולי אף החברתי. לעומת זאת, ההקפדה שלא לשמוע שירת נשים אינה נתפסת בשום היגיון נורמאלי, מכיוון שהיא מבוססת על ההשוואה בין "קול" ו"ערווה", המופרכת מצד ההיגיון המוכר לנו. החשד כי ההלכה חוטאת ב"חשיבה פורנוגראפית" או המסקנה, כי השוואה זו הינה קביעה צינית של ההלכה שכל מטרתה "השתקה, השפלה והדרת הנשים מן הזירה הציבורית", הינם רק תוצאות הנובעות מאי תפיסת ההיגיון הזה.
אמנם, ניסיונות רבים נעשו לבאר דין זה החורג מן ההגבלות והגבולות הסבירים. רובם ככולם מבארים קביעה זו כסייג שנועד למנוע התדרדרות קשר אסור בין המינים. אולם מעל כל ההסברים, שבה ומהדהדת הקביעה הבלתי ניתנת לתפיסה - קול=ערווה. גם אם היינו יכולים לקבל את האיסור לשמוע שירת נשים כסייג להתקרבות אסורה בין המינים, השוואת קול האישה לערווה עוברת את גבול ההיגיון המקובל עלינו.
גם הניסיון להפיס את דעתן של הנשים כי השוואה זו נועדה ליצור סייג לגברים אך לא להן, אין בו ממש. ברור כי קביעה שכזו השלכתה הישירה היא במניעת שירתן של הנשים. תעיד על כך, "אחותה" של הלכה זו - "שער באישה ערווה", שעל בסיסה מחויבות כל הנשים הנשואות בכיסוי ראש, ולא הגברים בכיסוי עיניים!
על מנת להבין משוואה זו וממילא להתבונן על הקונפליקט שבין עולם התורה והמציאות כיום באופן רחב וכוללני יותר, אין לנו ברירה אלא לרדת למקורותיו של דין זה" קול באישה ערווה" ובתוך כך למשמעות המושג "ערווה" ביהדות.
שוק באישה ערווה, קול באשה ערווה, שער באישה ערווה – באשת איש!
את המקור לדין "קול באישה ערווה" אנו מוצאים בגמרא בברכות.
"אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת...כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע (אם טפח מגולה בה – לא יקרא קריאת שמע כנגדה – רש"י). אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה...אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב') כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') שערך כעדר העזים" (ברכות כ"ד, ע"א).
הקביעה כי "קול באישה ערווה", אינה קביעה העומדת בפני עצמה. יחד עימה עומדות קביעות נוספות, כי כל המסתכל באצבע קטנה של אישה כאילו מסתכל במקום התורף, "שוק באשה ערווה" ו"שער באישה ערווה".
אמנם, עיון קצר בדברי רש"י במקום מלמד, כי בסיס האיסור הינו דווקא באשת איש.
"לאסתכולי בה - אם אשת איש היא.
שוק - באשת איש".
כך אכן נפסק ביחס לשער האישה, המחויב כיסוי רק בבעולת איש אך לא בפנויה.
"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" (שו"ע אבן העזר סימן כ"א סעיף ב').
מדברי השו"ע היה משמע כי גם פנויה בתולה מחויבת בכיסוי ראש. אולם נושאי הכלים על השו"ע מבארים כי אין הכוונה לבתולה פנויה, אלא באלמנה או גרושה פנויה.
"היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותר..." (בית שמואל שם סעיף קטן ה' ד"ה א' פנויה).
האחרונים מרחיבים את החיוב בכיסוי הראש אף לבעולה שלא נישאה.
"פנויה היינו אלמנה או גרושה או בעולה" (באר היטב סעיף קטן ה' ד"ה פנויה).
כך פוסק המשנה ברורה, אף לבתולה פנויה שזינתה.
"ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכין לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה" (משנה ברורה על שו"ע אורח חיים סימן ע"ה ס"ק י"א ד"ה בתולות).
אם נשליך מן הגדרים האלו של חיוב כיסוי הראש באישה, המבוססים על הקביעה "שער באישה ערווה", על קביעתם הכוללת של חז"ל - שוק, קול ושער באישה ערווה, יוצא כי קביעה זו מתקיימת כדברי רש"י כאמור לעיל, רק באשת איש, גרושה, אלמנה או בבעולה – אישה שידעה איש.
קביעה זו, המוציאה את הבתולה הפנויה מגדר "שער באישה ערווה, ו"קול באישה ערווה", כבר מוכיחה לנו, כי השלכת גדר ה"ערווה" לקול ולשער אינה נובעת מרצון חכמים ליצור סייג בנושא הצניעות בין גברים ונשים. הצורך בגדרי הצניעות לא אמור לפסוח על בתולות פניות. גם לא נוכל לטעון כי חז"ל הקצינו בגדרי הצניעות אצל נשים נשואות על מנת לשמור על טוהר המשפחה, שהרי גם גרושה, אלמנה ובעולת איש מחויבות בכיסוי ראש, אף שהינן פנויות! אדרבא, מן השותי"ם השונים אנו למדים על הקושי שיוצר חיוב כיסוי הראש לאלמנות וגרושות להתחתן מחדש, עד כדי שיש מן האחרונים שהקלו לנשים אלו להסיר את כיסוי הראש בתנאים מסוימים על מנת להקל עליהן להתחתן מחדש (שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן לב).
אנו נצרכים על כן לעשות הבדלה עקרונית בין החיוב לצניעות המחויב ביהדות בכל עניין וביחס לכל אישה, לבין הגדרת הקול, השער, השוק ואפילו אצבעה הקטנה של האישה כ"ערווה".
לשם כך יש להיכנס להגדרה התוכנית של ה"ערווה" בתורה.
ה"ערווה" – גילוי מקור החיים שבגוף
בהתייחסותה של התורה למושג הערווה, מבארים חז"ל כי ערווה היא מלשון "הֶעֱרָה" כלומר, לשון גילוי. גילוי של מה? גילוי של המקור - אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה!
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (גלה. וכן כל לשון ערוה גלוי הוא – רש"י) וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ', י"ח).
כשרוצה יוסף להאשים את אחיו כי באו לרגל את ארץ מצרים לחשוף את צפונותיה, הוא מאשים אותם - "לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם".
"...וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם - גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו (ויקרא כ', י"ח) את מקורה הערה...וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי..." (בראשית מ"ב, ט' ורש"י ד"ה ערות הארץ).
אנו למדים אם כן, כי ה"ערווה" מגדירה מצב של מקור הנגלה החוצה. באיזה מקור המדובר?
מקריאת מקום הערווה לעיל גם "מקום התורף" שהוא עיקרו של השטר, אנו למדים כי תואר "מקור" ביחס ל"ערווה", מתייחס למקור ממנו מגיעים החיים!
ברור אם כן, כי סימון ה"ערווה" באיש באבר הולדתו ובאישה באבר הולדתה ובמקום ההנקה, מגיע מתוך היות שלשה מקומות אלו מקור לחיים.
אולם בכך עוד לא מסתיימת בדיקת מעמד ה"ערווה". במקביל להגדרתה כגילוי מקור החיים של הגוף, מלמדים אותנו חז"ל כי מקומות הערווה מתאפיינים כמקומות תאווה, וכי תאווה זו שבח היא להם!
התשוקה למקום הערווה – תשוקת החיבור למקור החיים
כך אנו למדים מן הגמרא בברכות שהבאנו לעיל. את המסקנה כי "קול באישה ערווה" ו"שער באישה ערווה", היא לומדת מתוך שיבוחם על ידי הכתוב בשיר השירים.
"אמר שמואל: קול אשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב'). אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים (שה"ש ד')" (ברכות כ"ד ע"א).
כדי שלא נתבלבל, מבאר לנו רש"י במקום כי שיבוח הכתוב אותם, מלמד כי מקומות אלו יש בהם כוח של תאווה.
"דמשבח לה קרא בגוה – שמע מינה תאוה היא" (רש"י שם, ד"ה קולך ערב).
אם נחזור אל מקומות הערווה המקוריים - האחד באיש והשניים באישה ונחבר בין היותם מקורות החיים שבגוף, לבין עוצמת התאווה שבהם, נוכל לומר כי התשוקה והתאווה הקיימים כלפי מקומות אלו בסיסם הוא התשוקה הקיימת באדם להידבק אל מקורות חייו. אין המדובר פה בתשוקה ותאווה פסולים, אלא אדרבא – נאצלים!
על בסיס שיבוח הכתוב בשיר השירים את קול האישה ואת שערה, מלמדים אותנו חז"ל כי עוצמת התאווה קיימת גם בהם, כתאווה הקיימת למקומות הערווה.
יוצא אם כן, כי באישה שידעה איש, מתרחבת עוצמת החיים המופיעה בבסיסה במקומות ההולדה וההנקה, עד לשער ולקול ואף באצבעה הקטנה. החיבור לאיש, המופיע בשלמותו במעשה הנישואין, מעצים את הוויית גופה של האישה להרחיב את כוח הנבעת החיים שבה, אל עבר כל גופה עד לקולה ושערה.
אמנם האחרונים, הרחיבו את מעגל הערווה אף בפנויה בתולה מתוך שאינן טובלות בנידתן.
כך פוסק המשנה ברורה בעניין.
"...וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת" (משנה ברורה על שו"ע אורח חיים סימן ע"ה סעיף ג' ס"ק י"ז).
אין המקום במאמר זה לבאר מה בחיבור שבין האיש והאישה מביא להרחבת חיים זו, ומהי העוצמה באישה הנידה המביאה לכך כי אף היא נכללת בגדר "ערווה" כל עוד לא טבלה. אולם לענייננו עולה כי קביעת "קול באישה ערווה" אינה סייג הרחקה כלל, אלא קביעת מציאות כי הרחבת החיים בגוף האישה שהייתה לאיש, מגיעה עד כדי שאף קולה ושערה הוֹוִים חיים, כהמשכם של החיים הנגלים בה ממקום ערוותה החוצה.
את היכולת הזו להתייחס למקום הערווה כמקור חיים ואל התאווה למקומות אלו כמעלה הנובעת מן התשוקה לחיים, איבד העולם מעת התרחקותו ממקור החיים האין סופי! עוצמה זו שהייתה גלויה לעין בעת קיום השכינה בישראל [עד כדי תיאור הגמרא במפגשה של אביגיל אשת נבל הכרמי עם דוד, כי הלך לאורה של שוקה שלש פרסאות (מגילה י"ד ע"ב)] - נגנזה. היציאה לגלות חסמה בפנינו את המגע עם מקורות החיים גם של עצמנו בגופנו והשאירה אותנו רק עם הקביעה ההלכתית בבחינת "הציבי לך ציונים".
מכאן נובע ההפרש הבלתי פתיר כיום בין הקביעה ההלכתית "קול באישה ערווה" לבין חוסר היכולת של היגיון המציאות כיום להכיל השוואה שכזו. קביעה זו, תלויה בהתדבקות מחדש שלנו אל "מקור החיים" ומתוך כך חזרת גופה של האישה להרחיב את הנבעת החיים שבה עד לרמות הבלתי נתפסות - לשערה ולקולה.
ההקפדה על גדרי ההלכה, כגירוי המציאות הרדומה, לעוררה מחדש
האם יש בתובנת מציאות זו, בכדי לתת פיתרון לקונפליקט כיום, בזמן שעוד לא חזרנו לגעת במקור החיים? התשובה היא כן!
ללא תפיסת חזון העָצָמה זה שבהגדרת קולה ושערה של האישה כערווה, שתי העמדות היחידות שאוחזי התורה יכולים לנקוט בהן הינן, או התעקשות וקשיחות, אל מול התפיסה הרציונאלית שאינה יכולה להכיל כאמור קביעה שכזו. או "התגמשות" וויתור אל מול הרציונאליות הזו, על מנת שלא לאבד את הזהות השפויה ושותפות החיים עם הציבור הרחב.
אולם מן ההעמקה שעשינו בעניין זה אנו למדים שישנה דרך שלישית.
ההקפדה על קביעות התורה אינה רק בבחינת שמירת ציוויו וגדריו של הקב"ה ויהי מה, כנגד כל העולם, אלא במטרה לגרות את המציאות לחזור אל תבניתה שאבדה לנו בגלות. כך גם ביחס לקביעתם של חז"ל – "קול באישה ערווה". פוטנציאל עוצמת גוף האישה להופיע ולגלות את מקור החיים שבה לאין קץ עד להוויית קולה ושערה, אינו נגלה כיום, מעת יציאתנו כאמור לגלות. בכדי שנוכל לעוררו, אנו נצרכים לנהוג כפי גדרי החיים הללו אף שאינם גלויים אלינו, על מנת לגרותם להיוולד מחדש. הצנעת קול האישה, הנגזרת מ"קול באישה ערווה", היא התנאי להחזרת עוצמת הגוף והתשוקה אליו, למקורותיו הנאצלים.
ממיעוט השומר על זכויותיו - לעמדה של מובילי חזון
תפיסה זו את ההקפדה הדינית בעניין זה, משנה לגמרי את העמדה העקרונית והמעשית שאמורה להיות לנו מול המציאות הקיימת כיום. ההתעקשות לנהוג על בסיס "קול באישה ערווה", לא יכולה להיות רק כהתעקשות לשמור על ההלכה הקיימת. אם כך יהיה הדבר, אנו נכנסים למסלול התנגשות בלתי נמנע בין קביעת ההלכה לבין המציאות הסותרת אותה! החשיבות בשמירת דרך ההתנהלות המבוססת על "קול באישה ערווה" אמורה להיות מצד הרצון להחזיר לעולם את עוצמות החיים שהיו קיימים בו בעבר ומתוך ההבנה כי רק התנהלות על פי הגדרים הללו המכוונים להעצמה זו, נוכל לעוררם.
כשמגמה זו היא המכוונת אותנו, ברור שתהיה לנו סבלנות וסובלנות לקושי שיש למציאות להתנהל על פי הקביעות ההלכתיות הרחוקות ממצבה הנוכחי. בדרך זו אנו גם יוצאים מעמדת "מיעוט המבקש לשמור על אורך חייו" לעמדה של בעלי חזון, שלכל הציבור כולו יש בו אינטרס. גם אם רמת הניתוח והביאור הספציפיים כפי שהצגנו במאמר זה, אינם גלויים ונהירים לציבור הרחב, לנו יהיה את הכוח להציג את עצמנו בעמדה זו וגם לקחת אחריות על המצב החסר, עד לשלב השלמתו על ידינו וכמובן – בעזרת ה'!
