גיוס: לא בכפייה

 

לינק למאמר שהתפרסם בעיתון "ישראל היום"

 

כשמרים המתפיחים את העיסה, כך הכפייה לציבור החרדי. משנות הגלות הארוכות, שבהן קפא העולם התורני על עומדו בד' אמות של הלכה, העמידה נגד הלחץ והשמד היא שהזינה את בעירת תרבותו. היא המאפשרת לאותם חלקים בציבור הזה, שאינם מצליחים למסור את הנפש על התורה, לגעת במשהו מעוצמתה שנגנזה באורך הגלות.

 

באופן פרדוקסאלי, הקמת מדינת ישראל וביטול החשש מפני שמד ביטלו באחת את הגורם המניע, המזין והאנרגטי שבהישרדות, והציבור החרדי מצא עצמו מתמודד מול "מנעמי החיים", עם כל הנלווה לכך.

 

המעשה הפופוליסטי של אילוץ החרדים בחוק להתגייס לצבא משחק, אם כן, דווקא לידי הקצוות של יהדות זו. הוא מחזיר באחת את הקטליזטור המניע של אלה בציבור הזה שאינם מוצאים אפיק למימוש עוצמתה של אמונתם, אלא בעמידה מול מתנגדיה. מהלך זה, שמעצבי המדיניות החילונית ששים כל כך לקראתו, עומד להשיב לאחור בדור שלם את האפשרות לגישור עם הציבור החרדי.

 

לא כפייה דרושה לנו אלא הטיית כתף. בניית מסגרות של שירות צבאי ולאומי בתוך המסגרות הישיבתיות הקיימות (דוגמת ה"הסדר"), והצעת לימודי מקצוע ותמריצים לעבודה כתוכניות המשך של מערכת החינוך החרדי. כל זאת בהדרכת הרבנים ובשליטתם, כדי להשאיר את היוצאים לתוכניות אלה בזיקה עם המסגרות התורניות שמהן יצאו. אין לנסות לפרק את החברה החרדית, אלא לתת בידי רבניה ומוסדותיה כלים לאפשר לאלו שאינם בנויים ללימוד ארוך שנים להמשיך את חייהם בכבוד. לתת להם לנהל את חייהם על פי אמונתם, ובייחוד לא להיכנס עימהם ל"פינות", כפי שעשה הצבא מול החיילים הדתיים-לאומיים בנושא שירת הנשים.

 

במאמר מוסגר ייאמר כי כך יש לנהוג גם ביחס לשירות הלאומי לערבים; לא לנסות להפוך את החברה הערבית ללאומית-ישראלית, אלא לאפשר להם להשתלב בשירות לאומי באופן המתאים להם ביותר במרקם הדתי, הלאומי, החברתי והאידיאולוגי שבו הם נמצאים.

 

מעבר לרדידות שלא תיאמן שבהובלת חזון שכל חזותו היא כפייתו על ציבור אחר, מתעלמים מעצבי המדיניות של הציבור החילוני מן העובדה הפשוטה כי שותפות מחייבת את שני הצדדים, ולא רק צד אחד. מול הדרישה הקולנית לשותפות מלאה של החרדים בנטל החברתי והכלכלי, מתעלמים אותם מעצבי מדיניות מן העובדה כי ציבור רחב ביותר, ולא רק זה החרדי, רואה בתורה חלק עיקרי בקיומו ובהתפתחותו העתידית של עם ישראל. אם חפצה החברה החילונית באמת ובתמים באחדות, לא יהיה לה מנוס מלהכניס את ראשה אל תוך העולם הזה. לא רק כאמצעי למצוא שם את עצמה, לא כדי לנסות לעשות בה שינויים או למחוק את חלקה, אלא לגלות דרכה עולם חדש שאינו בידה, לרדת לשורשים ולנקודות המוצא שלה ומשם לדלות יחד את החזון ההמשכי של מדינת ישראל.

 

או אז יוכל הציבור החילוני לבוא בידיים נקיות ובאחדות אמיתית ולבקש שותפות אמת לא רק עם הציבור החרדי, אלא אף עם פלחים נוספים בחברה הישראלית, בלא שריח הכפייה התרבותית יתלווה אליה.