חיים אצורים בגוף
לינק למאמר שהתפרסם בעיתון מקור ראשון
ההלכות המחמירות בצניעות הנשים זוכות למשמעות חדשה בעקבות עיון במקורות הדין. הגוף מתגלה כמקור של חיוּת
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה... אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר 'שערך כעדר העזים' (ברכות כד, א).
בסוגיה זו קובעת הגמרא, כי שוקה, קולה ושערה של האישה ערווה הן. מכוח קביעות אלו התקבל להלכה בין היתר החיוב לנשים לכסות את ראשן או האיסור שחל על נשים לשאת קולן בשירה מול קהל של גברים. כל כך התרגלנו לשפה ההלכתית, זו העוסקת ללא גמגום בבתולי האישה במסכת כתובות, עד כי טחו עינינו מלראות מה שאוזנינו שומעות – קולה של האישה ושיערה ערווה הוא! הייתכן? האם ניתן בכלל ליצור השוואה בין שיער וקול למציאות של "ערווה"?
עיון קצר בדברי רש"י במקום מלמד, כי בסיס האיסור הינו דווקא באשת איש.
"לאסתכולי בה - אם אשת איש היא.
שוק - באשת איש".
השו"ע ונושאי הכלים עליו, מבארים כי בגדר "אשת איש" נכללת גם הפנויה, היינו האלמנה או הגרושה, אך לא הבתולה.
"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה (היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר) ואחת אשת איש" (שו"ע אבן העזר סימן כ"א סעיף ב' ובית שמואל שם).
קביעה זו, המוציאה את הבתולה הפנויה מגדר "שער באישה ערווה, ו"קול באישה ערווה", כבר מוכיחה לנו, כי השלכת גדר ה"ערווה" לקול ולשער אינה נובעת מרצון חכמים ליצור סייג בנושא הצניעות בין גברים ונשים, שהלא הצורך בגדרי הצניעות לא אמור לפסוח על בתולות פניות. גם לא נוכל לטעון כי חז"ל הקצינו בגדרי הצניעות אצל נשים נשואות על מנת לשמור על טוהר המשפחה, שהרי גם גרושה, אלמנה ובעולת איש מחויבות בכיסוי ראש, אף שהינן פנויות! אדרבא, מן השותי"ם השונים אנו למדים על הקושי שיוצר חיוב כיסוי הראש לאלמנות וגרושות להתחתן מחדש, עד כדי שיש מן האחרונים שהקלו לנשים אלו להסיר את כיסוי הראש בתנאים מסוימים על מנת להקל עליהן להתחתן מחדש (שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן לב).
אנו נצרכים על כן לעשות הבדלה עקרונית בין החיוב לצניעות המחויב ביהדות בכל עניין וביחס לכל אישה, לבין הגדרת הקול, השער, השוק ואפילו אצבעה הקטנה של האישה כ"ערווה".
לשם כך יש להיכנס להגדרה התוכנית של ה"ערווה" בתורה.
מקור החיים
בהתייחסותה של התורה למושג הערווה, מבארים חז"ל כי ערווה היא מלשון "הֶעֱרָה", כלומר לשון גילוי. גילוי של מה? גילוי של המקור (ויקרא כ, יח): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (גילה. וכן כל לשון ערווה גילוי הוא – רש"י) וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם".
כשרוצה יוסף להאשים את אחיו כי באו לרגל את ארץ מצרים ולחשוף את צפונותיה, הוא מאשים אותם - "לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב, ט). אנו למדים אם כן כי ה"ערווה" מגדירה מצב של מקור הנגלה החוצה. באיזה מקור המדובר?
מהולדת הוולד מן המקור הזה אנו למדים כי התואר "מקור" ביחס ל"ערווה" מתייחס למקור שממנו מגיעים החיים. סימון ה"ערווה" באיש באיבר הולדתו ובאישה באיבר הולדתה ובמקום ההנקה מגיע מתוך היות שלושת המקומות הללו מוצא להופעת חיים.
מכאן עולה כי קביעת "קול ושיער באישה ערווה" אינה סייג הרחקה כלל, אלא קביעת מציאות. באישה שידעה איש, מתרחבת עוצמת החיים המופיעה בבסיסה במקומות ההולדה וההנקה עד לשיער, לקול ואף לאצבעה הקטנה. החיבור לאיש, המופיע בשלמותו במעשה הנישואין, הוא המעצים את הוויית גופה של האישה להרחיב את כוח הנבעת החיים שבה אל עבר כל גופה. מעתה, אף קולה ושיערה הוֹוִים חיים כהוֹוִיוּת מקום הערווה אותם.
את המשכת הווִיוּת החיים הזו מזהים חז"ל אף באישה הנידה. כך עולה מתוך הרחבתם את מעגל הערווה אף לפנויה בתולה מתוך שאינן טובלות בנידתן. כך לדוגמה פוסק המשנה ברורה בעניין (אורח חיים עה, ג ס"ק י"ז): "...וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת".
הרחבה זו מלמדת אותנו על אופן פריצה נוסף של החיים בגוף האישה. יציאת דם המקור אינה בבחינת הוצאת פסולת, אלא בבחינת פריצה של חיים שגם השפעתה מגיעה עד לקולה של האישה.
גירוי המציאות הרדומה
את היכולת הזו להתייחס למקום הערווה כמקור חיים ואל התאווה למקומות אלו כמעלה הנובעת מן התשוקה לחיים איבד העולם מעת התרחקותו ממקור החיים האין סופי הקיים בהוויית הגוף. עוצמה זו שהייתה גלויה לעין בעת קיום השכינה בישראל (עד כדי תיאור הגמרא במפגשה של אביגיל אשת נבל הכרמלי עם דוד כי הלך לאור שוֹקה שלוש פרסאות [מגילה יד, ב]) - נגנזה. היציאה לגלות חסמה בפנינו את המגע עם מקורות החיים של עצמנו בגופנו והשאירה אותנו רק עם הקביעות ההלכתיות הנגזרות מהם, בבחינת "הציבי לך ציונים".
מכאן נובע ההפרש הבלתי פתיר כיום בין הקביעה ההלכתית "קול ושיער באישה ערווה" לבין חוסר היכולת של הגיון המציאות כיום להכיל השוואה שכזו. קביעה זו תלויה בהתדבקות מחדש שלנו אל מקור החיים המתייחס אל הגוף ומתוך כך בחזרת גופה של האישה להרחיב את הנבעת החיים שבה עד לרמות הבלתי נתפסות - לשיערה ולקולה.
האם יש בתובנת מציאות זו כדי לתת פתרון לקונפליקט כיום, בזמן שעוד לא חזרנו לגעת במקור החיים? התשובה היא כן. ללא תפיסת חזון העצָמת חיים זו שבהגדרת קולה ושיערה של האישה כערווה, שתי העמדות היחידות שאוחזי התורה יכולים לנקוט הינן או התעקשות וקשיחות אל מול התפיסה הרציונלית שאינה יכולה להכיל קביעה שכזו, או "התגמשות" וויתור אל מול הרציונליות הזו, על מנת שלא לאבד את הזהות השפויה ואת שותפות החיים עם הציבור הרחב.
אולם מן ההעמקה שעשינו בעניין זה אנו למדים שישנה דרך שלישית. ההקפדה על קביעות התורה אינה רק בבחינת שמירת ציוויו וגדריו של הקב"ה ויהי מה, כנגד כל העולם. מטרתה המרכזית של הקפדה זו היא לגרות את המציאות לחזור אל תבניתה שאבדה לנו בגלות. כך גם ביחס לקביעתם של חז"ל – "קול ושיער כאישה ערווה". פוטנציאל עוצמת גוף האישה להופיע ולגלות את מקור החיים שבה לאין קץ עד להוויית קולה ושיערה אינו נגלה כיום. כדי שנוכל לעוררו, אנו נצרכים לנהוג כפי גדרי החיים הללו אף שאינם גלויים אלינו, על מנת לגרותם להיוולד מחדש. הצנעת קולה ושיערה של האישה, הנגזרת מ"קול ושיער באישה ערווה", היא התנאי להחזרת עוצמת הגוף והתשוקה אליו למקורותיו הנאצלים.
תפיסה זו ביחס להקפדה בעניין זה משנה לגמרי את העמדה העקרונית והמעשית שאמורה להיות לנו מול המציאות הקיימת כיום. ההתעקשות לנהוג על בסיס "קול באישה ערווה" לא יכולה להיות רק כהתעקשות לשמור על ההלכה הקיימת. אם כך יהיה הדבר, אנו נכנסים למסלול התנגשות בלתי נמנע בין קביעת ההלכה לבין המציאות הסותרת אותה. החשיבות בשמירת דרך ההתנהלות המבוססת על "קול ושיער באישה ערווה" אמורה להיות מצד הרצון להחזיר לעולם את עוצמות החיים שהיו קיימות בו בעבר ומתוך ההבנה כי רק בהתנהלות על פי הגדרים הללו, המכוונים להעצמה זו, נוכל לעוררן.
כשמגמה זו היא המכוונת אותנו, ברור שתהיה לנו סבלנות וסובלנות לקושי שיש למציאות להתנהל על פי הקביעות ההלכתיות הרחוקות ממצבה הנוכחי. בדרך זו אנו גם יוצאים מעמדת "מיעוט המבקש לשמור על אורח חייו" לעמדה של בעלי חזון, שלכל הציבור כולו יש בו אינטרס. גם אם רמת הניתוח והביאור הספציפיים כפי שהצגנו במאמר זה אינם גלויים ונהירים לציבור הרחב, אנחנו יכולים וצריכים לשאוב ממנו את היכולת והכוח להציג את עצמנו בעמדה זו וגם לקחת אחריות על המצב החסר, עד לשלב השלמתו.